<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שלישי</h1>
<h2>דף ב:</h2>
אין סדר למשנה בתרי מסכתי, לענין סתם ואחר כך מחלוקת דאין הלכה כסתם ומחלוקת ואחר כך סתם דהלכה כסתם, ובתרי מסכתי לא אמרינן הכי, אבל צריך ליתן טעם, למה נסמכו המסכתות, מהא דאמרינן במס' שבועות (ב' ע"ב) מכדי תנא ממכות קא סליק מאי טעמא תנא שבועות.
<h2>דף ג:</h2>
מצינו לא זו אף זו בתרי מילי בחד בבא, משום דכבר עשה צריכותא משתי תיבות, בפ' שני דכתובות (כ"ח ע"א) דתנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי וזה כתב ידו של רבי או של אחי, ועביד צריכותא מאבי ורבי ואחי, וצ"ל לא זו אף זו. ואין להקשות מהא דפרק שני דזבחים (ט"ו ע"ב) גבי יושב עומד על גבי כלי על גבי רגל בהמה על גבי רגל חברו, ובגמרא (כ"ד ע"א) עביד צריכותא, ר"ל לא זו אף זו, התם תני פסל לבסוף דקאי אכולהו, ולא קתני פסל העומד על גבי כלי ועל גבי רגל, כמו האיש מקדש דהוי דבר שלם וכולהו הני דמייתי לעיל, וכי תימא ליתני עומד על גבי רגל חבירו, שמא שאלה נשאלה כך, על גבי כלי ואם תמצא לומר פסל על גבי רגל בהמה מהו, ואם ת"ל ע"ג רגל בהמה פסול על גבי רגל חבירו מהו, והשיבו פסל, ולכך אמר פסל לבסוף ולא בתחלה וניחא, עוד יש לומר דמצינן למיעבד צריכותא איפכא אם תמצא לומר דעל גבי רגל חבירו פסל משום דחשיב והוי הפסק, וכן לכולהו, והא דלא עביד להו בגמרא משום דסברא פשוטה היא, וטעם ראשון נראה יותר דשייך בכמה דוכתי. גם בכמה דוכתי אומר זו ואין צריך לומר זו, ובתרי בבי לא אמרינן, אבל בתרי בבי נמי איכא תירוצא דמצי לתרץ במקום זו ואין צריך לומר זו בחד בבא, וזה תמצא פרק ארבעה אחין (יבמות ל' ע"א). אגב גררא אכתוב דבר שקשה לי על זה, ועל מה שאמר הספר [יומא פ"ה ע"ב]. שלא תעשה ר"ל לאו הניתק לעשה, ולי הקטן קשיא מדאיתא בתוספתא [יומא פ"ד] תשובה מכפרת על עבירות קלות ואלו הן עבירות קלות עשה ולא תעשה חוץ מלא תשא, והלא לא תשא אינו ניתק לעשה, ונראה דר"ל ניתק לעשה וכל דדמי ליה כלומר לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו ולכך אמר חוץ מלא תשא שאף על פי שאין בו מעשה לוקין עליו, כדאיתא בתמורה (ג' ע"א) לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, וקאמר התם לא תיתני מימר דקא עביד מעשה, ולא קאמר התם בגמרא דיומא דהוי בכלל לאו שאין בו עשה, משום דר' ישמעאל אית ליה (בשבת) [בשבועות ג' ע"ב] לוקין עליו ובתוספתא סבירא ליה כרבנן דאין לוקין עליו, ובתוספתא לא קאמר חוץ ממקלל את חבירו בשם משום דהוי כמו לא תשא דאית ביה הזכרת השם, ומימר לא קאמר דהא קאמר התם לא תיתני מימר, ובגמרא דיומא לא קאמר לא תעשה לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו דהא לא חשיב למיקרי לאו [יבמות נ"ד ע"ב] כן נראה לדקדק. פעמים מדקדק, למה לי סיפא מרישא שמעינן לה ומתרץ זו ואין צריך לומר זו, וזה התירוץ אינו מתרץ כי אם מדוחק גדול שאינו יכול לתרץ תירוץ אחר.
לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, וניתק הוי בב' פנים, הא' שאינו עוקר הלאו אבל הוא כתוב אחריו, כמו גבי נותר (שמות י"ב י') לא תותירו ממנו עד בקר והנותר [ממנו עד בקר] באש תשרופו, ובזה פליגי תנאי אי חשיב ניתק אי לאו, מהא דמייתי פרק קמא דשבועות (ג' ע"ב) ושרפת את הנותר באש בא הכתוב ליתן עשה וכו', ופליג עליה וקאמר לא מן השם הוא זה, ומפרש פ"ק דתמורה (ד' ע"ב) דפליגי אי חשיב ניתק היכא דלא עקר ללאו ושם פליגי בזה אמוראי, אבל היכא דהעשה רחוק מן הלאו ולא עקר הכל מודים דלא הוי ניתק, וכן היכא דהעשה קודם ללאו היכא דלא עקר הכל מודים דלא הוי ניתק, והיכא דהעשה עוקר הלאו והעשה אחרון אע"פ שהעשה אינו סמוך ללאו חשיב ניתק ולא לקי, כמו לא תגזול [לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו], השיב תשיב או והשיב את הגזילה אשר גזל, כדאיתא פ"ק דתמורה (ו' ע"א) בשיטת פלוגתא דאביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דרשם משם. וכן עשה ולאו הניתק מתרי לאוין כמו גבי תמורה, דיש עשה ואם המר ימיר ותרי לאוין לא יחליפנו ולא ימיר אותו וסופג את הארבעים, וכן מתרץ בפ"ק דתמורה (ד' ע"ב), ואע"ג דתרי לאוין דרשינן חד בשלו וחד בשל חבירו, והטעם כיון דאין עשה מנתק תרי לאוין, הכי נמי אע"ג דלא שייכי בחד עניינא לא מנתק חד מינייהו דאין ברירה ושלום דאין עשה דוחה תרי לאוין.
<h2>דף ד.</h2>
מצינו דרבי סתם תרי משניות דסתרי אהדדי, כדאיתא בריש שבועות (ד' ע"א) ורבי היכי סתם הכא הכי והכא הכי, וקאמר מעיקרא סבר רבי כר' ישמעאל וסתמה והדר סבר כר' עקיבא וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה, גם בזה בחדא מסכתא יש סדר.
מצינו דמקשה מתניתין מרישא לסיפא, ומתרץ דפליגי אמתניתין מר אית ליה דרישא ומר אית ליה דסיפא, אע"פ שאותם לא היו תנאים אלא היו חשובים כתנאים והיו בימי התנאים, ועוד כי אותם החכמים לא הוזכרו, רק מתוך מעשיהם ניכר דעתם, אבל לא אמרו פסק, וזה נמצא פרק אלו טרפות (חולין מ"ו ע"א) במתניתין ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום, ומקשה דמסיפא משמע דבעי כזית, ומתרץ רב יוסף לא קשיא הא ר' חייא הא ר' שמעון בר רבי, כי הא דר' חייא זריק ליה ורבי שמעון מטביל ליה, ולפי פירוש שני לא מיירי כלל לגבי איסור, אלא מתוך מעשיהם ניכר מאי סבירא להו אם לא נשתייר כזית מן הכבד, ור' חייא ור' שמעון לא הוזכרו במשנה, ואף ר' חייא לא היה תנא כדפרשינן לעיל מכח רישא דב"מ (ה' ע"א) אלא חשיבי כתנאי, והכא נמי נימא דר' חייא ור' שמעון בר רבי חשובים כתנאים לומר תנאי היא. ויכילנא עוד להרחיב נקב המשנה משום דתרווייהו תלמידי דרבי הוו שסידר המשנה, וכל אחד סבירא ליה מה שקיבל מרבו, אחד מהם שמע מרבו כך, ואחד מהם שמע מרבו כך דהדר ביה רבי ממה שהיה סבור, ולכך שנה ר' בשתי דעות, וליכא למימר דודאי הדר מקמייתא, דא"כ הוה ליה לרבי לאסוקי לפי המשנה אחרונה, כיון דלא משכח תנא דס"ל הכי רק המתניתין, דהא דאמר ומשנה לא זזה ממקומה היינו היכא דאשכח תנא דרבי סתם כוותיה, כי הא דפרק קמא דשבועות (ד' ע"א) בתחלתו אבל הכא מספקא ליה לרבי ומדעתו היה לו שתי דעות, לא מכח תנאים דסתים כוותייהו, ולכך מקשה לעיל (שם מ"ג ע"א) והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה, דהכי פריך מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא, ולא שייך למימר בחד מסכת יש סדר למשנה והלכה כבתרייתא, דהאי טעמא לא שייך אלא היכא דסתם בתחלה כחד תנא ואחר כך כתנא אחר, דאיכא למימר הדר ביה מקמייתא ומשנה לא זזה ממקומה, אבל הכא השתי דיעות הם דיעות תלמידים ואיכא למימר דכל אחד סבר מה ששמע, ואם כן לרבי מספקא ליה לנפשיה ולא מכח דברי תנאים שקדמו לו, ולכך איכא למימר דלרבי מספקא, ולכך מקשה לרבי והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ומאי אולמיה דהאי מהאי ולא עדיפא ליה, ותירץ המתרץ אמוראי נינהו.
<h2>דף כא.</h2>
מצינו שאמורא אמר דבר אחד והוא לא אמר להדיא אלא מבינים מתוך דבריו כך, כי הא דר' אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכלל איתמר, גבי שוא דומיא דשקר שבועות (כ"א ע"א).
<h2>דף כד:</h2>
בלשון זה יש שדומה לאגב ומכל מקום הוי מגו, לענין ממון, והם שלשה, מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, כגון [ב"מ ח' ע"א] המגביה מציאה בשבילו ובשביל חבירו אפילו אמרינן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, אבל היכא דדעתו בעבורו ובעבור חבירו קנה חבירו בהאי מגו, והיכא שאינו זוכה בעבורו אבל מצי למזכי, כגון מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני, בזה פליגי [ב"מ ט' ע"ב] אי מעני לעני מחלוקת דשייך בזה מגו דאי בעי זכי לנפשיה כיון שהוא עני ואינו בעל השדה זכי נמי לחבריה, אבל אי הוי בעל השדה [פאה פ"ד מ"ט] או עשיר לא שייך האי טעמא דהא לא מצי למזכי לנפשיה, והיכא שאינו זוכה לנפשיה וגם אינו יכול לזכות לעצמו כי אם עד שיעשה נכסיו הפקר יש תרי מגו, מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני ואי הוה עני מגו דמצי זכי לנפשיה זכי לחבריה, וזה למ"ד מעשיר לעני מחלוקת, וא"כ הם שלשה דינין, למ"ד מעני לעני מחלוקת דמ"ד לא זכה לו ס"ל מגו דזכי אבל לא מגו דאי בעי זכי, וכל שכן דלא סבירא ליה מגו דאי בעי מפקר לנכסיה, ומאן דאמר דאית ליה זכה לו סבירא ליה מגו דאי בעי זכי אבל לא סבירא ליה מגו דאי בעי מפקר, דכולי עלמא אית להו דלא אמרינן מגו דאי בעי מפקר, ולמאן דאמר מעשיר לעני מחלוקת איכא למימר אית להו מגו דזכי דאי בעי זכי, ולא פליגי אלא במגו דאי בעי מפקיר נכסיה, והאי מגו דמי קצת להא דאמר בשבועות (כ"ד ע"ב) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים, דמגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים, הוי כמו אגב, מכל מקום לא חיילא לענין זכיית ממון. וכוונתי להביא מגו דאיכא נפקותא לענין זכיית ממון, ולא דמיין האי להאי על דרך האמת.
<h2>דף כט:</h2>
פעמים מקשה לאמורא מאי קמ"ל תנינא, ומקשה מדיוקא דמתני' ומתרץ דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן.
<h2>דף לא:</h2>
מצינו שיש מי שאמר עונשין מן הדין וכולי עלמא אין מזהירין מן הדין, בתחלת השוחט והמעלה (זבחים ק"ו ע"ב) על הא דקאמר תיתי מקל וחומר ממותיר, ומה מותיר שלא ענש הזהיר וכו' עד וכי מזהירין מן הדין, וכן בפירקא בתרא דמכות (י"ז ע"ב), ופירקא קמא דכריתות (ג' ע"א) רבי יצחק סובר עונשין מן הדין, אע"ג דדחו ליה, ובריש ספרי (נשא פסקא א') משמע דרבי אית ליה עונשין מן הדין, גבי אם נדחו טמאים ממחנה לויה הקל, בהך מילתא בשני מקומות, משום דרבי אית ליה עונשין מן הדין וע"ש. עוד מצינו כי מזהירין מן הדין, היכא דהקל וחומר אתא לגלויי דקרא איירי בכל ענין, אע"ג דפשטיה לא משמע דאיירי אלא בחד עניינא, פרק שבועת העדות (שבועות ל"א ע"ב) דקאמר התם מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כ"ש, ובתוספתא דשבועות (פ"ג) איכא כי האי טעמא, דתני התם שמעה מפי אחרים מפי עצמו מנין, ת"ל כי תחטא לרבות השומע מפי עצמו כשומע מפי אחרים דברי רבי שמעון, רבי יהודה בן בתירא אומר אינו צריך קל וחומר הוא, ומה אם נדרים שאין חייבים עליהם מפי אחרים חייבים עליהם מפי עצמו, שבועה שחייב עליה מפי אחרים אינו דין שחייב עליה מפי עצמו, אמר רבי יהודה נמתי לפני רבי יהודה בן בתירא וכי עונשין מן הדין אמר בתחלה אין עונשין אלא כ"מ שתפש הכתוב מוצאן עונשין מן הדין, משמע דרבי שמעון אית ליה דאין מזהירין מן הדין בשום עניינא ולכך איצטריך קרא, ובזה ניחא סוגיא דפרק שבועת העדות, דמשמע דיש מאן דלית ליה קל וחומר דלעיל דאמר מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כ"ש מדאיצטריך ג"ש דתחטא תחטא, וגם המקשה דאיצטריך ליה לתרוצי דמקל וחומר נפקא ליה.
<h2>דף לב.</h2>
מגו לא אמרינן היכא דאיכא עד אחד שמכחיש דברי המגו, אע"פ שאדם נאמן בשבועה להכחיש העד, כיון שבדבריו מודה קצת לדברי העד וצריך שבועה בהאי מגו, לא אמרינן מגו, כגון [שבועות ל"ב ע"ב] ההוא דחטף נסכא ואיכא עד אחד דחטף וקאמר אין חטפי ודידי חטפי, דאילו אמר לא חטפתי נאמן להכחישו בשבועה, אבל הכא דמודה דחטף תו ליכא למימר לא חטפתי, דאי הוה אמר לא חטפתי היה צריך שבועה להכחיש העד מדאורייתא, וכיון דלא מצי נפיק מידי שבועה דאורייתא לא אמרינן מגו, ודין זה הוי בנסכא דר' אבא, וטעמא דלא מהימן במגו דהא צריך שבועה אף למגו.
<h2>דף לח:</h2>
מגו לא אמרינן היכא דטענתיה לא ברירא למימר לפי שאינו רגילות, כמו בטענה דטעיתי, מהא דסוף פרק קמא דגיטין (י"ד ע"א) הנהו גינאי דעבדי חושבנא בהדי הדדי וכו' עד ולא פש לך גבאי ולא מידי, פירש ר"ת דבעי עדות ברורה אבל בלא עדות לא מהימן לומר טעיתי במגו, והביא ראיה מפרק שבועת הדיינים (ל"ח ע"ב) דתנן מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, אלמא לא מהימן לומר אין לך בידי כי טעיתי במגו דנתתיו לך אחרי ההודאה.
<h2>דף מז:</h2>
כל מהא ברייתא כגון [אלא] מהא או תפשוט מהא. כל היכא דאמר סתם תלמודא כך הלכה. כל תיקו דאיסורא לחומרא ודממונא לקולא. כל היכא דאיכא [תרי לישנא בחד] מילתא בדאורייתא עבדינן לחומרא בדרבנן עבדינן לקולא. כל לאפוקי לית הילכתא כי האי. כל תיובתא אין עושין כאותה תיובתא.
